http://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/.premium-1.2275193

פרשנים רבים, בהם גם כותב שורות אלה, מתחו ביקורת קשה על הדרישה החדשה של ישראל, שהפלסטינים יכירו בהרשמית כב”מדינה יהודית”. הדרישה הזאת מעוררת שלל בעיות. אחת הקשות שבהן עדיין לא נבחנה כראוי: תביעתה החדשה של ישראל מבטלת – הן מבחינת התוצאה בפועל והן מבחינת הכוונה שמאחוריה – את הוויתור הגדול ביותר שעשו הפלסטינים: הכרתם במדינת ישראל ב–1993.

קיים קונסנזוס בינלאומי כי פתרון שתי המדינות הוא הפתרון הראוי. אפילו ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ושר החוץ אביגדור ליברמן, שבמשך שנים רבות התנגדו לו, אומרים כעת שהם תומכים בו. אבל גם אחרי רבע מאה של משא ומתן בניסיון להגיע להסכם שיביא לקץ הסכסוך באמצעות שיחות ישירות, עדיין נותרה אנומליה מסוכנת. צד אחד, הארגון לשחרור פלסטין (אש”ף), הכיר בישראל בפומבי; ואם נניח לרגע בצד את כל שאר הפרטים, עם הכרתם בישראל הפלסטינים מילאו אחר מה שהוגדר כתנאי בל יעבור למימוש פתרון שתי המדינות. הצד האחר, ישראל, מעולם לא הכיר בשום צורה במדינה פלסטינית, ואפילו לא הכיר רשמית – הכרה בכתב שיש לה משמעות משפטית – בזכותם של הפלסטינים למדינה.

הדרישה להכרה בישראל כ”במדינה יהודית” יוצרת קשיים רבים, ובמיוחד ניסוחו של נתניהו, הדורש מהפלסטינים להכיר בישראל כ”במדינת הלאום של העם היהודי”. השימוש בה”א הידיעה בנוסח זה הוא בעייתי ביותר, משום שמשמעו תביעה על־זמנית על הארץ בשם קבוצה אתנית־דתית בלתי מוגדרת מרחבי העולם – ולא רק בשם הרוב היהודי הנוכחי בישראל. דרישה זו מבטאת חזרה לציונות של טרום הקמת ישראל, ומגדירה את ישראל כאילו המדינה טרם קמה וכאילו לא נולדו בה כבר כמה דורות של ישראלים, יהודים וערבים.

הניסוח הזה של הדרישה מעורר סימני שאלה בדבר מעמדם של האזרחים הפלסטינים בישראל, שכבר עכשיו סובלים מאפליה בתחומים רבים מפני שאינם יהודים. זו אחת הסיבות שבגללן אש”ף סבור שהדרישה בעייתית כל כך: אנשיו לא יסכימו לקבל במשתמע את האפליה וההגבלות שהפלסטינים אזרחי ישראל נתקלים בהן כיום, או עלולים להיתקל בהן בעתיד.

יתרה מכך, ישראל עצמה אינה מסוגלת להגדיר בדיוק מהי משמעות המונח “מדינה יהודית”. בכנסת הקודמת נעשו כמה ניסיונות לקדם חקיקה שתבהיר את המונח, וכולם כשלו כישלון חרוץ, מפני שאף שקיימת הסכמה רחבה בקרב הישראלים היהודים שמדינתם היא במובנים מסוימים “יהודית”, אין ביניהם כל הסכמה בנוגע למשמעות המונח בפועל. אם כן, הפלסטינים נדרשים להסכים למשהו שאפילו הישראלים אינם מסוגלים להגדירו במדויק.

דרישת “המדינה היהודית” הוצגה לראשונה ב–2007 בוועידת אנאפוליס. היא לא הועלתה מעולם קודם לכן בשיחות בין הישראלים לפלסטינים, לא כל שכן בשיחות עם מצרים וירדן. הדרישה נדחתה על הסף הן על ידי המשלחת הפלסטינית והן על ידי המשלחת האמריקאית – שתיהן ראו בה ניסיון לנטרל את סוגיית מעמדם הסופי של הפליטים הפלסטינים. לפיכך ירד הנושא מסדר היום.

ואולם, כאשר נבחר נתניהו מחדש, ב–2009, הוא הפך את סוגיית ההכרה ב”מדינה יהודית” ללבהעניין בכל משא ומתן בעניין הסדר עם הפלסטינים. היום הוא לא רק מתעקש שזוהי סוגיה חשובה – אלא לעתים אף אומר שזו הסוגיה האמיתית היחידה (אם כי לא ברור כיצד זה החמיצו הישראלים את “הסוגיה האמיתית היחידה” בשיחותיהם עם הפלסטינים עד 2007).

פרשנים רבים סבורים זה זמן רב שנתניהו הפך דרישה זו לדרישה כה מרכזית משתי סיבות. הראשונה היא רצונו להטביע את חותמו על תהליך שהוגדר לפני עלייתו לשלטון. השנייה – רצונו להמשיך בניסיון לנטרל את סוגיית הפליטים, בעיקר בתמורה לפשרות ישראליות בירושלים.

יש גם סיבה שלישית אפשרית: ההתעקשות הנחרצת על הדרישה משקפת מאמץ ציני למצוא דבר מה שרוב הישראלים רואים בו דבר חשוב, אך הפלסטינים אינם יכולים להסכים לו. אם המטרה היא לחבל בשיחות השלום, הרי שהעלאת דרישה כזאת היא צעד יעיל ביותר. ייתכן שזה היה ועודנו חלק מהשיקול העומד מאחורי העלאת התביעה הזאת.

נתניהו שיכנע ישראלים רבים, וגם רבים מידידי ישראל, בנחיצות הדרישה החדשה, תוך שהוא מתבסס על פחדם העמוק של הישראלים שמא ההסכם שיושג לא יביא לקץ הסכסוך. כל זאת למרות שמאז ומתמיד היה מקובל על כל הצדדים שהסכם שלום פירושו קץ הסכסוך וקץ כל הדרישות.

חשוב להבין שהתוצאה המשמעותית ביותר של הדרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית היא, שהיא מבטלת את ההכרה הפלסטינית בישראל מ–1993. ההכרה הזאת של הפלסטינים הביאה למצב שבו היה זה מגוחך מצד מישהו לטעון כי לב הבעיה הוא סירובם של הפלסטינים להכיר בישראל. אבל הנה עכשיו, פתאום, שוב אפשר להציג את ההכרה הפלסטינית בישראל כסוגיה מרכזית, בנימוק שהפלסטינים לא הכירו בישראל כב”מדינה יהודית”.

אין זה משנה שאיש מעולם לא ביקש מהפלסטינים לעשות זאת עד 2007, ושהכרה כזאת מעוררת בעיות סבוכות וקשיים גדולים. רבים מתומכי ישראל ברחבי העולם חוזרים שוב ושוב על הטענה, שההכרה שהכיר אש”ף בישראל ב–1993 אינה רלוונטית, ועד שהפלסטינים לא יכירו בישראל כבמדינה יהודית יש להטיל ספק בכנות כוונתם לשים קץ לסכסוך ולחיות בשלום.

הדרישה החדשה הזאת פותרת מבחינת נתניהו ותומכיו את הבעייתיות הטמונה במצב, שבו צד אחד מילא בשלמות את התחייבותו לפתרון שתי המדינות – הכרה במדינת הצד האחר – בעוד שהצד האחר לא עשה זאת. היא מחזירה את מחוגי השעון הדיפלומטי־פסיכולוגי־מדיני לאחור, לתקופה שקדמה ל–1993, כאשר הפלסטינים שוב נדרשים להוכיח את רצונם לחיות בשלום עם ישראל באמצעות חזרה על מנטרה קסומה כלשהי.

הדרישה מסתירה את העובדה שמנקודת מבט פלסטינית וערבית, ההכרה בישראל מ–1993 היתה אֵם כל הוויתורים: ויתור של הפלסטינים 78% מן השטח של מה שהיה ארצם זמן לא רב קודם לכן, ויתור על חלק גדול מהשטח שעד 1948 הם היו רוב גדול בו. כעת אנחנו מנהלים משא ומתן על השטחים שכבשה ישראל ב–1967, בלי לדבר כלל על השטחים שנהפכו לישראל ב–1948. הוויתור העצום והמדהים הזה, הכמעט בלתי אפשרי, מצד הפלסטינים, מעולם לא זכה להכרה מלאה מצד ישראל או הקהילה הבינלאומית. וכעת, לנוכח הדרישה להכרה במדינה יהודית, פוטרים אותו בביטול כאילו אין הוא רלוונטי כלל.

יש להודות, שאילו ישראלים ותומכיהם היו משתכנעים יותר מן המעשים והדיבורים של הפלסטינים בכל הנוגע לוויתור הזה, הם היו מתרגשים פחות מההתמקדות האובססיבית של נתניהו בדרישת “המדינה היהודית”, הפונה בעורמה אל החרדות העמוקות ביותר של הישראלים. עם זאת, באמצעות ביטול ההכרה הפלסטינית בישראל מ–1993 – לפחות מהבחינה הפסיכולוגית והתרבותית – דרישת נתניהו כאילו מאתחלת מחדש את המציאות.

כך או כך, האמת נותרת בעינה: צד אחד, הפלסטינים, הכיר במדינה העצמאית, בישראל. ואילו ישראל מעולם לא הכירה בפלסטין העצמאית או בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית. יש כביכול עוד דברים רבים שעל הפלסטינים לעשות בטרם יהיו “זכאים” לזכות זו, והם כוללים סוג של הכרה בישראל כבמדינה יהודית. כל עוד הם לא יעשו את הדברים האלה, ישראל ותומכיה המסורים יתעלמו מהעובדה שהפלסטינים כבר מכירים בישראל מאז 1993 – בלא שקיבלו כל תמורה על כך – וימשיכו לדבר ולפעול כאילו זה לא רלוונטי וכאילו שהפלסטינים אינם מכירים בישראל כל עוד אינם נענים לדרישה החדשה.

בתור אחיזת עיניים דיפלומטית, פסיכולוגית ומדינית, הדרישה היא מהלך מבריק ויעיל ביותר. אבל היא מסבכת את המאמצים להשגת פתרון שתי המדינות, מקשה על השגת שלום, ובה בעת מערפלת את המציאות: העובדה שהפלסטינים מכירים בישראל ולעומת זאת ישראל מעולם לא הכירה בפלסטין.

הכותב הוא עמית בכיר בכוח המשימה האמריקאי לפלסטין